_edited_edited.png)
שיר טיבטי ישן:
אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני נופל לתוכו. אני אבוד… אני חסר ישע. אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.
אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן. אבל אין זו אשמתי. ושוב לוקח לי נצח לצאת.
אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל. עיני פקוחות: אני יודע היכן אני. זוהי אשמתי. אני יוצא מיד.
אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני עוקף אותו.
אני מניח שמחבר השיר בטיבט לא הכיר את המונח ניורופלסטיות של המח אבל השיר החביב הזה מדגים לנו באופן מסוים את הדבר. עד לפני כמה שנים חוקרים האמינו שהמח האנושי הוא דבר קבוע ויציב שאינו משתנה הרבה ורק הולך ומאבד מערכו וממספר התאים שבו ככל שאנו גדלים, משהו בסגנון של "זה מה יש ועם זה ננצח". המחקרים שעסקו במח לאורך השנים נהגו להתייחס למוח כאל קופסה מסתורית ובה חלקים שונים אשר כל חלק אחראי על תפקוד אחר.
היום, התמונה היא אחרת. המח הוא עדיין קופסה מסתורית אין ספק, יתרה מכך, המחקרים היום מראים רק עד כמה. מסתבר כי אכן לכל אזור במח יש "אחריות" על תפקוד אחר, אך המח מרושת באופן כזה שאותם אזורים עובדים בהרמוניה משותפת על מנת לייצר את החוויה האנושית. יתר על כן, בעשור האחרון כבר ידוע מעל לכל ספק כי התאים במוח יכולים אפילו להתחדש בתהליך הנקרא נוירוגינזה (NEURO GENESIS) שעליו אחראים חלבונים שונים במח אשר הבולט ביניהם הוא BDNF אבל נניח את כל המילים הכבדות בצד לרגע.
בואו ניקח דוגמה: עברתם ברחוב וראיתם מישהי/מישהו שנראים כמו האקס/אקסית המיתולג/ית שלכם, בום! הזכרון מתעורר ושולף דימוי ויזואלי, קולי ותחושתי שמפעיל את המערכת הרגשית שמעלה לנו את לחץ הדם וגורמת ללב להלום בחוזקה ולבלוטות הזיעה להפריש זיעה. כך בשבריר שנייה נוצרת תגובה לגירוי. עד כאן, אין חדש.
אז מה כן חדש אתם שואלים?
אם נעצור רגע נבין שהקשר בין הגירוי (אקס/ית במקרה שלנו) לתגובה לא היה קיים עד לפני שהכרנו את אותו אדם ויצרנו אתו/איתה מערכת יחסים מסוימת שככל הנראה הסתיימה. כלומר, יצרנו רשת של גירויים ותגובות מבלי להתכוון. כלומר, המח בנה רשת שלמה ומסועפת של קשרים!?! כיצד זה יתכן? ובכן, בעולם הנוירופלסטיות נוהגים לומר כי:
"נוירונים שיורים יחדיו מקושרים יחדיו"
כלומר שהחוויות/זכרונות שלנו מקושרים לאזורים שונים במח. הגירוי מעורר שרשרת תגובות בשבריר שנייה ומפעיל אזורים שונים במח ותגובות. כלומר שגם אם על פניו לא נראה כי קיים קשר בין אזורים או תפקודים שונים מבינים שאכן יש רשת שמקשרת בין אותם נוירונים והמחקרים היום גם יודעים להראות זאת. מכאן ניתן להבין שישנם "שרירים מוחיים" שכאשר אנו עובדים ומחזקים אותם בהקשר אחד הם עשויים להתחזק גם בהקשר אחר.
כדי להבין זאת בואו נסתכל לרגע על דורון, דורון כבר שנים רוצה להתאמן, הוא אפילו נרשם פעמיים לחדר כושר , הלך פעמיים והפסיק. באופן תיאורטי (וגם מעשי) במידה ודורון ייקח על עצמו הרגל חדש ויתמיד בו גם אם הוא משהו קטן כמו למשל לא להיכנס לשירותים עם טלפון נייד, הוא יגביר את "השריר" של התמדה. כעת סיכוייו של דורון להתמיד בחדר הכושר גדלו מאחר וזוכרים: נוירונים שיורים יחדיו מקושרים יחדיו.
עכשיו,
החדשות הטובות הן שהקשרים האלה ברי שינוי
החדשות הרעות הן שהקשרים האלה ברי שינוי
מה גורם להם להיווצר ולהשתנות אתם שואלים? באופן טבעי הם יווצרו על ידי חזרה, הרגל, עוצמה ותקופות קריטיות בחיים. כלומר, הנוסחה היא כזו ברגע שאתם מתרגלים משהו ו/או חווים אותו בעוצמה גבוהה (חושית ורגשית) שוב ושוב המח מאמץ לעצמו את הדפוס ומחבר בין הגירוי לכלל התגובות שבחרתם במודע או שלא במודע לחבר יחדיו. יתרה מכך ככל שתקפידו לעשות זאת אתם גם סוללים את הכביש הדמיוני הזה בין החלקים השונים של המח והופכים אותו לכביש מהיר ורב מסלולי וזוהי מעתה ברירת המחדל שלו.
בדיוק כמו מים אשר ירוצו במסלול הרחב והנח ביותר כך גם המח יריץ את אותה המערכת במסלולים הידועים והנוחים. במידה ובחרתם לעשן מתוך רגע של הנאה ותחושת שייכות חברתית וחזרתם על כך מספיק פעמים, זהו זה, מעתה המח יקשר את ההנאה ותחושת השייכות החברתית לעישון. ככל שתרבו לעשות זאת כך גם המח ימשיך לרוץ באותו המעגל של גירוי ותגובות. במידה ובחרתם לאמץ לעומת זאת, הרגל אחר כמו למשל ריצת בוקר, אותם כללים יחולו גם כאן.
אם כך, נראה כי היכולת הנוירופלסטית של המח היא הבסיס לכל הלמידה שלנו. לאורך הגדילה וההתפתחות שלנו ישנן תקופות קריטיות בהן יש למח יכולת נוירופלסטית גבוהה יותר באופן טבעי כמו למשל בגיל הילדות בו נרכשת השפה. אך בשונה ממה שנהוג היה לחשוב בעבר, מסתבר כי גם בגילאים מאוחרים יותר ניתן להגביר את היכולת הניורופלסטית. להגביר את כושר הספיג ופתיחות לאמץ מסלולים חדשים או במילים יותר מסובכות ישנה רמה גבוהה יותר של החלבון BDNF שהוא אחד החלבונים הבולטים הבולטים שמדענים גילו כי אחראיים על גמישות זו במח.
איך עושים זאת?
חוקרים מצאו כמה דרכים פשוטות שסריקות מוח (fMRI) הוכילו יעילות בהגברת היכולת הניורופלסטיות של המח:
1. פעילות ספורטיבית המשלבת דופק מואץ (20 דק ביום)
2. אתגר קוגנטיבי - למידה של דברים חדשים (כל דבר)
3. שינה טובה (כ 8 שעות בלילה)
מסתבר כי שלושת הדברים הללו הם כמו מזון למח אשר מזינים אותו בחלבונים המאפשרים לו לייצר יותר יכולת פלסטית (גמישות) ובכך להתרחב ולייצר קשרים חדשים שלא היו קודם או להחליף קשרים שלא היטיבו אתנו קודם לכן.
בשורה התחתונה: הבשורה הגדולה היא שהמח הוא איבר גמיש אשר משתנה במבנה ובפעולתו כל הזמן. יש לנו יכולת להשפיע עליו באופן ישיר ולהזין אותו בחלבונים הנכונים. אם אתם מעוניינים לקדם שינוי בחייכם מכל סוג, מין או צבע, טוב תעשו אם תאפשרו למוח שלנו להיות במצב גמיש ופתוח לשינויים חיוביים.
אזהרה: שינוי חיובי בתחום אחד בחיינו עשוי לגרור שינויים חיוביים נוספים בתחומים אחרים :)
בחזרה לשיר הטיבטי:
אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני נופל לתוכו. אני אבוד… אני חסר ישע. אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.
למחרת בבוקר ( אחרי שינה טובה)
אני רץ ברחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני רואה את הבור
אני פונה ימינה לרחוב אחר :)
מקורות: